מנצחים את הכישלון

מנצחים את הכישלון!

כישלון הוא חלק משגרת היום יום של כולנו, גם האנשים המצליחים ביותר בעולם כפי שאנחנו תופסים אותם, נכשלים לא מעט!

השאלה אינה האם נכשלנו או לא בעבר או האם ניכשל או לא בעתיד (כמובן השאלה היא לא רק לגבינו אלא לגבי כל מי שאנחנו מכירים), כישלון ילווה את כולנו, מי יותר ומי פחות. השאלה האמיתית היא כיצד אנו מגיבים לכישלון מאחר ואופן ההתמודדות שלנו אל מול כישלון הוא קריטי לתחושת המסוגלות וההצלחה שנחווה בחיינו.

לכישלון יש כוח אדיר והוא יכול להיות מאוד מתעתע! הוא יכול לערער את תחושת הביטחון שלנו, להוריד את רמת האופטימיות והתקווה שלנו, ולכן גם את המוטיבציה שלנו, ולהשאיר אותנו מתוסכלים וחסרי אונים. כאשר אנו נכשלים אנו נוטים ליפול להטיות (עיוותים) בחשיבה שלנו. למשל, כל ההנחות שלנו לגבי היכולות שלנו הופכות להיות שליליות ומוכללות ויש בנו רצון חזק דווקא לוותר על כל מאמץ עכשווי ועתידי שיש בכוחו להוביל אותנו להצלחה בעתיד.

החוקר מרטין סליגמן מתאר את החיבור הזה שלנו לכישלונות קודמים כתופעה הנקראת ” חוסר אונים נרכש “. במחקרו המפורסם, חילק סליגמן כלבים ל-3 קבוצות ניסוי. בקבוצה הראשונה הכלבים קיבלו מכות חשמל אך הייתה להם אפשרות להפסיק אותם על ידי לחיצה על דוושה. בקבוצה השנייה הכלבים קיבלו מכות חשמל ללא אפשרות להפסיקם, והקבוצה השלישית היוותה קבוצת ביקורת בה לא קיבלו הכלבים כלל מכות חשמל. לאחר מכן, כל הכלבים קיבלו מכות חשמל אך חשוב לציין גם שכל הכלבים בשלב זה הושמו בכלובים שאפשרו להם לברוח ממכות החשמל. תוצאות המחקר הראו כי הקבוצה היחידה שבה הכלבים לא דילגו על המחסום וברחו ממכות החשמל היא הקבוצה השנייה.

מדוע?

בעבר הם לא יכלו למנוע את מכות החשמל שקיבלו! הם ספגו את מכות החשמל והגיבו ביללות בלבד, הם “למדו” להיות חסרי אונים ולכן לא ניסו כלל לברוח ממכות החשמל גם כאשר יכלו לעשות כן. האם חוסר אונים נרכש קיים גם אצל בני אדם? התשובה היא כן! בניסוי אחר הוכיח זאת סליגמן באמצעות בני אדם שנחשפו לרעש מטריד במקום מכות חשמל.

המחקרים הללו מראים כמה קל ליצור מצב בו אנחנו חשים חוסר אונים כאשר אנחנו לא מצליחים להגיע למטרה או ליצור תוצאה שרצינו, ולאחר כישלון כזה אנו נוטים יותר ממה שאנו מוכנים להודות בכך, לראות ברירה אחת ויחידה והיא לוותר או להרים ידיים!

למה זה קורה?

בעיקר כי אנחנו מסיקים את המסקנה הבלתי נמנעת אך מעוותת, שאין לנו כל שליטה על חלקים מסוימים בחיינו. מסקנה מעוותת זאת מולידה בעיקר ייאוש וכניעה! אם אנחנו בטוחים שניכשל, מדוע בכלל להתאמץ ולטרוח? אז הכישלון משכנע אותנו שאנחנו לא מספיק טובים/ יפים/ חכמים/חברותיים/ יכולים… ושאין לנו סיכוי להצליח במטרה שהצבנו לעצמנו, ואז אנחנו פשוט מפסיקים לעשות, מפסיקים לנסות ומתחילים להימנע!

ומה קורה במוח?

הכישלון יצר טראומה שנחקקה בגרעין האמיגדלה שלנו ומרגע זה תפקיד הגרעין הזה הוא להזכיר לנו את הטראומה ולהזהיר אותנו מפני תוצאה דומה בעתיד! אז אנחנו נמנעים!

ולמה זה רע?

כי כאשר אנו נמנעים  ולא עושים כלום, אנחנו בוודאות מבטיחים את אי השגת המטרה, את אי ההצלחה שלנו! ההימנעות יוצרת בעצם נבואה שמגשימה את עצמה כי אנחנו באמת לא מצליחים! אבל כאשר אנו מפרשים עכשיו את הכישלון, אנחנו לא מייחסים אותו להימנעות או למאמץ מופחת שעשינו להשגת המטרה, אלא מפרשים אותו כאישור לזה שאנחנו לא מספיק טובים ויכולים, כאילו זה היה ברור מההתחלה שלא נצליח ושאין לנו סיכוי.

ומה קורה במוח?

בכל פעם שאנחנו רק חושבים לעשות משהו לקראת המטרה אנחנו מרגישים לחץ וחרדה ואז אנחנו נמנעים והלחץ יורד ואנחנו מרגישים פתאום שלווה ורוגע, וזה משהו שנותן להתנהגות ההמנעותית שלנו חיזוק חיובי חזק מאוד במוח שמנציח את ההתנהגות הזאת שוב ושוב. אז אומרים שידע הוא כוח! ועכשיו יש לנו עוד פיסת ידע מדוע לא לוותר ולהימנע.

אז בואו תצאו ותעשו! אם צריך, תקבלו כלים נוספים, תשנו אסטרטגיה ודרכי פעולה אבל אל תימנעו עוד מרגע זה! תחשבו שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא בו נכשלתם, והמילה האחרונה היא בהחלט שלכם!