מה הבעיה בוויכוחים?

חילוקי דעות הם דבר שבשגרה והם לא בהכרח דבר רע, לאחר שנבין את בסיס החשיבה הבעייתית בניהול וויכוחים יתכן ואף נחשוב שחילוקי דעות הם דבר מתבקש וששני הצדדים יכולים בהחלט להיתרם ממנו. אני בטוחה שתסכימו איתי כי חלק גדול מהזמן בו אנו מתקשרים זה עם זה, אנחנו בעצם שואפים (ולא תמיד באופן מודע) להשפיע על האחר, להביא את האחר שעומד מולנו להסכים עם דעתנו ו/או לעשות את מה שאנחנו צריכים ממנו. ומה לדעתכם אנחנו עושים כאשר זה לא מצליח לנו?

ברוב המקרים אנחנו מתעקשים ומנסים לשכנע חזק יותר, משתמשים באותם טיעונים וכלים שיש ברשותנו באופן חזק יותר ובכך מובילים לוויכוח שאינו מוביל בדרך כלל לשום מקום! מה זה אומר בפועל? שכל צד יוצא מוויכוח כזה מאמין יותר חזק בצדקתו, מרגיש שהאחר לא היה קשוב אליו, שהטיעונים של האחר אינם הגיוניים בעליל ושהוא נהג כלפיו באופן שאינו הוגן. אנחנו יוצאים מוויכוחים כאלה מתוסכלים במיוחד משום שאנו מרגישים שזאת “דרך ללא מוצא” מאחר ואין ביכולתנו לעשות משהו נוסף ואחר שיפתור את זה. מוכר לכם? סביר להניח שכן ובמאמר זה אנסה להעלות למודעות שלכם את דרכי החשיבה הבעייתיות שמובילות אותנו בהכרח למצב מתסכל זה.

אז מה הבעיה בעצם? מה מונע מאתנו באמת ליישב וויכוחים?

הבעיה מתבטאת בשלוש הנחות מוטעות ולרוב לא מודעות שכולנו נוטים להניח כאשר אנחנו מתווכחים:

  • אנו מניחים שאנחנו יודעים בוודאות (!!) מה האמת ולכן מאמינים בכל ליבנו שאנחנו הצודקים בסיפור הזה.
  • הצד השני של המטבע הוא ההנחה שגויה נוספת שאנו מניחים באופן אוטומטי. אנו מניחים כי האחר הוא האשם פה!
  • אנחנו מניחים באופן לא מודע, שאנחנו יודעים מה כוונתו של האחר כלפינו וכמעט תמיד במצבים של וויכוח אנחנו מחליטים שהכוונות הללו הן רעות!

ננסה להביו כל הנחה בנפרד בהקשר של וויכוח:

ההנחה המוטעית- יש אמת אחת בסיפור

כאשר אנחנו נכנסים לוויכוח, רובנו מניחים הנחה בלתי מודעת שיש לה השפעה רבה על התנהלות הוויכוח והיא ” אני צודק ואתה טועה!”

  • אני צודקת כאשר אתה מעדיף את החברים שלך על פני זה מראה על זלזול בי.
  • אני צודקת כאשר אתה מרים קול בוויכוחים השכנים שומעים וזה לא מכבד אותי.
  • אני צודקת כאשר הלכת לסרט עם חברה אחרת שלא אוהבת אותי זה בגידה בי.
  • אני צודק כאשר להתראות לבד עם ידיד שלך לערב שלם זה לא מכבד אותי בתור חבר שלך.
  • אני צודק כאשר במסיבה האחרונה נמנעת מלהיראות איתי וזה אומר שאת מתביישת בי.

אני רוצה להציע זווית ראייה אחרת למהות הוויכוחים הנזכרים פה או וויכוחים בכלל. הוויכוח אינו סובב סביב מי צודק ומי לא, הוויכוח סובב במהותו סביב השקפות עולם שונות, חינוך שונה, ניסיון חיים שונה, תפיסות עולם סותרות, פרשנויות שונות וערכים שמתנגשים!!

נראה לכם לא קשור בכלל?? זה תכף מסתבך עוד יותר…

מאחר וכל אלה הם העומדים בבסיס הוויכוח ולא צודק או לא, מתבקש מכך שכאשר אני מניח שאני צודק ושיש רק אמת אחת זה כאשר אני מרוכז בעצמי, מכיר רק את הסיפור שלי שהוא מן הסתם מכיל רק את השקפת העולם שלי, את החינוך שאני קיבלתי, נשען על ניסיון החיים שלי בלבד ועקבי עם תפיסת העולם שלי והערכים שלי! משמע, זוהי הפרשנות שלי בלבד. ומה קורה אצל האחר שמולנו בוויכוח? האחר בדיוק כמונו, חושב גם הוא שהוא מחזיק באמת אחת שהיא בעצם הסיפור שלו שמבוסס מן הסתם רק על השקפת העולם שלו, על החינוך שהוא קיבל, נשען על ניסיון החיים שלו בלבד ועקבי עם תפיסת העולם שלו והערכים שלו!

אז האם אני צודק?? כמובן שלא! האם הוא צודק?? כמובן שלא! אם נתעמק רגע במחשבה על כך נבין את מה שבאמת גורם לנו פעמים רבות להתווכח ללא תועלת, אין נכון ולא נכון בוויכוח. וויכוח הוא על הפרשנות ועל המשמעות של הסיטואציה לכל אחד מהצדדים ובכלל לא על מה האמת האחת בסיפור אלא על מה האמת של כל אחד מהצדדים בסיפור. זהו שוני קטן המביא להבדל עצום!

כאשר נוכל להבין שההנחה האוטומטית שיש אמת אחת לסיפור או שיש צודק וטועה היא שגוייה, נוכל להתחיל לנסות להבין מה מרכיב את האמת של האחר. מהן התפיסות הסותרות , הפרשנות השונה והערכים שהאחר מחזיק בהם ומובילות אותו להיות בצד השני של המתרס.

ההנחה המוטעית- האחר אשם בסיפור הזה

שמתם לב שתמיד בוויכוחים אנחנו מחפשים אשמים וכמעט תמיד האשם הזה הוא לא אנחנו? לא נראה לכם מוזר העניין?

“אשמה” בדיוק כמו “אמת אחת” יוצרת מחלוקת, התגוננות וסערת רגשות. אם ננסה שוב לבחון את הדברים מזווית ראייה אחרת נבחין בכך שברוב רובם של המקרים אם לא בכולם, מה שקורה הוא תוצאה של מה ששני הצדדים עשו או נמנעו מלעשות. ולכן, במקום מעגל של אשמה שעיקרו הוא שיפוט נדבר על מעגל של תרומה. כלומר, איך ומה כל אחד מהצדדים תרם למצב הקיים או יותר בפירוט,  מה כל אחד מהצדדים עשה או נמנע מלעשות על מנת שנגיע למצב הקיים. בדרך כלל האוריינטציה הראשונית שלנו היא להבחין בכל מה שעשה האחר שתרם למצב שנקלענו אליו, אך אם נצליח להבין גם מה אנחנו תרמנו לסיטואציה, רק אז נוכל להתחיל לדון בשאלה איך אפשר לשנות את המצב.

ההבדל המהותי בין מעגל אשמה למעגל תרומה הוא שמעגל האשמה הוא חד צדדי בעיקרו והוא מדבר על אני או אתה בעוד שמעגל התרומה הוא הדדי ומדבר על גם וגם. “גם אני וגם אתה אשמים” ו“גם אני וגם אתה צודקים” מאפשר לנו פתח לראות שני צדדים, שני סיפורים ושתי אמיתות.

ההנחה המוטעית- אני יודע מה הכוונות של הצד האחר והן רעות!

תנסו לעכל את המשפט הבא: תמיד הכוונות שאנו מייחסים לאחר משפיעות על מה שנחשוב עליו ועל איך שנגיב אליו! נשמע פשוט? תתעמקו!

קיימת פה בעיה אמיתית מאחר ואנחנו שופטים את האחר באמצעות הכוונות שאנו מייחסים למה שהוא אומר ו/או עושה. ולמה זאת בעיה? משום שכוונות הן נסתרות ומורכבות והן בראש שלנו בלבד. כאשר אנחנו מניחים שאנחנו יודעים מה הכוונות של האחר אנחנו בעצם לא יותר ממנחשים אותן או אפילו ממציאים אותן ואנחנו עושים זאת באופן לא מודע על פי ההתנהגות שלו.

רובנו מכירים את עצמנו מספיק טוב, ואנחנו יודעים שכוונות הן לעולם מורכבות מאוד וכמעט אף פעם איננו פועלים ללא כוונות כלל או אפילו על פי כוונה אחת בלבד. אנחנו יודעים כי המפה הפוליטית בסיטואציות בחיינו מורכבת ולרוב אנו פועלים מתוך אינטרסים רבים ומגוונים ופעמים רבות קשה לנו למרות היכרותנו עם עצמנו לנתח את הכוונות שלנו במלואן  אז כאשר אנחנו ממהרים להסיק מהתנהגותו של האחר את כוונותיו כלפינו רוב הסיכויים שנטעה או במקרה הטוב נבין אותן חלקית.

אחד ההסברים לכך שכמעט תמיד בוויכוח אנו מייחסים לאחר דווקא כוונות רעות קשור לאחת מהתכונות החשובות של המוח שלנו שהיא האפשרות לנבא. כאשר קיימת אי וודאות המוח ההישרדותי שלנו תמיד בוחר בתרחיש הרע יותר. כך למשל, כאשר יעמוד מולנו מישהו עם הבעת פנים ניטרלית (פוקר פייס) תמיד המוח ייטה לראות בו אויב ולא אוהב, ובדומה לכך, כאשר כוונות נסתרות והמוח נמצא באי וודאות לגבי המחשבות והכוונות של האחר הוא ייטה באופן לא מודע ואוטומטי לייחס אותן לרע ושלילי. ולכן, גם כאשר הכוונות של האחר נראות לנו ברורות, אמיתיות ונכונות, זה לא משנה את העובדה שאנחנו לא באמת יודעים אותן.

הסבר נוסף למקור הטעות שלנו בהמצאת הכוונות היא שאנחנו מניחים, ושוב באופן לא מודע, שהכוונה של האחר קשורה באופן ישיר למה שאנחנו מרגישים לאחר מה שהאחר אמר או עשה לנו. כך לדוגמא, אם הרגשנו בושה לאחר מה שהאחר אמר או עשה, אז בוודאות הוא התכוון לבייש אותנו. אפילו עכשיו שאני כותבת את השורות הללו זה בטח נראה לכם כל כך נכון שקשה לערער על כך. החשיבה שלנו היא כל כך מהירה ואוטומטית שאנחנו בכלל לא מודעים לכך שהמסקנה שלנו שהאחר התכוון לבייש אותנו היא הנחה בלבד. וכאשר אנחנו כבר נסערים ומבוישים, המוח הרגשי שלנו מתערב בהיגיון ופעמים רבות עולה עליו בהשפעתו, ולכן אנחנו בטוחים בסיפור שלנו על הכוונות לבייש אותנו שהובילו אותנו להרגיש בדיוק כך עד כדי שאיננו יכולים להטיל ספק בכך או לחשוב בספקטרום רחב יותר של פרשנויות גם כאשר אנחנו מתבקשים על גורם שלישי לעשות כן.

אז מה הפתרון?

אין פתרון קסמים אך אם נצליח להתעמק ולהבין את הטעויות בהנחות הלא מודעות והאוטומטיות שנמצאות בבסיס החשיבה שלנו, נוכל לפעול בצורה אחרת בעת וויכוח שתחתור לפתרון ולא להסלמה.