המאבק לעצמאות

לנו ההורים קשה להבין מה באמת עובר על ילדינו בגיל ההתבגרות ולעיתים קרובות זה גורם לנו לתסכול ואף לתגובות שמרחיקות אותם מאיתנו, החלטתי לאסוף רשמים ממאות האימונים האישיים שלי עם בני נוער על מנת לספק לכם צוהר לחייהם ולנסות להבין למה הם מתנהגים אלינו כפי שהם מתנהגים. אין פה שיפוט של נכון או לא נכון, אלא הבאת זווית הראייה שלהם. זוהי סדרת מאמרים שתתמקד בכול פעם בנושא ספציפי:

המאבק לעצמאות – בני הנוער נקרעים בין הרצון להישאר צמודים וקרובים אלינו, זה מספק להם ביטחון ואהבה, ובין הרצון לגדול,להיות יכולים לבד, כמונו ואפילו יותר מאיתנו. עלינו להבין, התפקיד שלהם בגיל הזה הוא לבעוט בנו.

אנחנו מייצגים להם מקום בטוח להיות בו, חום ואהבה, אך גם ילדותיות ואימפוטנטיות. כדי להיות "אחרים", הם חייבים להיות שונים מאיתנו כמעט בכול דבר. אנו תופסים זאת כתקופה של התמרדות כי אנחנו עדיין מנסים להשאיר אותם קרוב אלינו, להחזיק חזק את המושכות ולהישאר בשליטה. אנחנו בהחלט שוכחים לשחרר טיפה את ה"חבל" כדי לתת להם מקום – אז יש אינטרסים מנוגדים בינינו לבינם ולכול צד יש קונפליקט בין מה שיש לבין מה שצריך להיות.

כאשר אנחנו מגבילים אותם, מעירים להם ומשתמשים בסמכות ההורית, פעמים רבות אנחנו גורמים להם לחשוב שאנחנו לא מבינים אותם באמת. אבל יותר מכך, הם מתרגמים את זה לרצון להשתלט להם על החיים ואז המאבק הופך לנוקשה יותר.  הם משתדלים לא "לספור" אותנו למרות שזה גובה מהם המון אנרגיות, הם משתדלים לא להתרגש מאיתנו כדי לא להיפגע ובדרך כלל הם מוצאים את הדרך לתקשר איתנו פחות ואפילו לשקר לנו על מנת ליצור שקט תעשייתי בבית ולהמשיך ולהיות שייך בחוץ. ואם הם במצב שאף אינם מרגישים שייכים בחוץ, הם מתבודדים מהעולם בכלל, מסתגרים כדי לשמור שלא נוכל להיכנס לעולמם הפרטי ולפגוע בהם.

לעיתים אנחנו קשים איתם מאוד. ישבנו פחד לשחרר אותם, אולי אנחנו לא מספיק סומכים עליהם ואולי אפילו אנחנו לא מספיק סומכים על עצמנו שהענקנו להם את הערכים הנכונים כדי לצאת אל העולם, ואולי זה רק חוסר יכולת לשחרר משהו כול כך יקר ומושקע, אבל גם זה מזיק. מדוע? כי בסופו של דבר הם יצאו לעולם הזה ויתנסו בו, הם יפלו ויקומו. השאלה היא האם זה יהיה בשנות העשרים לחייהם, כאשר כבר לא נהיה כול כך צמודים אליהם על מנת לתמוך בהם, או שזה יהיה בשנות העשרה שלהם, ונוכל לעזור להם לקום ולהמשיך לצעוד קדימה.

לעיתים קורה ההיפך, יוצא שאנחנו וותרניים מדי, אולי מפני שאנחנו רוצים למצוא חן, אולי אנחנו מנסים להתמודד עם נקיפות מצפון שלנו או אפילו מנסים לתקן בצורה קיצונית את הניסיון שלנו עם ההורים. ולעיתים אנחנו רק מתוסכלים ועייפים מלהילחם בהם. גם במצב זה אנחנו יכולים להזיק להם, הם צריכים את המאבק הזה כדי להמציא את עצמם. כאשר אנחנו לא מצליחים להתמודד מולם (כעסים, מצבי רוח וויכוחים), הם מרגישים בעיקר רעים, בודדים וחסרי ביטחון. איך זה יתכן? הם מצפים מאיתנו להתמודד מולם ולהיכנס איתם לעימות, לשאת ולתת איתם, להקשיב למה שיש להם לומר. הם מחברים את זה הרבה פעמים לאכפתיות, לזה שאנחנו סומכים עליהם, שהם חשובים לנו ואפילו לזה שאנחנו מעריכים אותם.