סכנות הסטראוטיפים בחיי היום יום שלנו

אנשים מושכים/שמנים/עשירים הם  _________

סכנות הסטראוטיפים בחיי היום יום שלנו

מהם סטראוטיפים? סטראוטיפים הם בעצם קיצורי דרך שאנו עושים כאשר אנו קובעים דעה על אנשים אחרים. זה קורה כאשר אנו מתבססים על תכונה אחת או התנהגות אחת של אדם שפגשנו על מנת לשייך  אותו לקבוצת אנשים שאנחנו סבורים שיש להם תכונות משותפות.

למרות שהנושא מאוד רחב אתן דוגמא שפונה לכיוון החברתי מחיי היום יום שלנו. המון מחקרים מצאו שאם אנחנו תופסים אדם  כמושך, תהיה לנו נטייה חזקה לחשוב שהוא או היא חברותיים יותר, נחמדים באופיים, מצליחים יותר מבחינה מקצועית ואפילו יהיו בני זוג טובים יותר מכל מי שאנו תופסים כלא מושך.  

בסטראוטיפים יש סכנות רבות אך בחרתי לציין 2 מהן. הסכנה הראשונה בהדבקת תווית  סטראוטיפית היא שכאשר אנו מחזיקים בה יהיה לנו מאוד קשה עד בלתי אפשרי לשנות את דעתנו גם כאשר נקבל מידע חדש השופך אור אחר לחלוטין על האדם או אפילו נתונים שמפריכים את דעתנו ולכן, תמשיך להיות לנו הטיה מאוד חזקה באותו כיוון כלפי אותו אדם. הדרך הטובה ביותר להתמודד נכון עם המצבים הללו קשורה במודעות למצבים אלה ולתופעה.

הסכנה השנייה של סטראוטיפיות היא "נבואה שמגשימה את עצמה", תופעה בה אנו מגשימים את הציפיות של האחרים או את הציפיות של עצמנו לטובה ולרעה. דוגמא טובה היא "אפקט פיגמליון בכיתה". בשנת 1968, חוקר בשם רוזנטל ביצע מבחן אינטליגנציה (איי.קיו) לשכבת כיתה ו' לפני תחילת שנת הלימודים. את תוצאות המבחנים הוא שמר לעצמו בלבד, אך העביר למורים בכיתות רשימה של תלמידים שהוא בחר באופן אקראי, וסיפר למורים שהתלמידים ברשימה הנם תלמידים מחוננים שמבטאים את הפוטנציאל שלהם מאוחר ושהיכולות הגבוהות שלהם ככל הנראה יפרצו השנה. לתלמידים שנבחרו באופן אקראי לא היה דבר במשותף, ומרביתם לא היו מחוננים כלל. ולמרות זאת, בסיום השנה התלמידים שהופיעו ברשימות "המחוננים עם ההתפתחות המאוחרת" התקדמו הרבה מעבר לתלמידים האחרים בכיתותיהם, המורות היללו אותם והתקשו מאוד להאמין שהתלמידים אינם מחוננים באמת.

נבואות שמגשימות את עצמן הן חלק חשוב מרושם ראשוני אך גם מקשר מתמשך! אם אנחנו מצפים מאחרים לפעול בדרך מסוימת, נשדר להם את הציפיות שלנו על ידי המון רמזים ובכך נגדיל את הסיכויים שהם יפעלו על פי ציפיות אלה. אבל מה קורה כאשר הציפיות שלנו הם מעצמנו? ובכיוון שלילי… אם למשל אנו מצפים שאחרים ידחו אותנו או לא יאהבו אותנו, באופן די אוטומטי ולפעמים אפילו לא מודע כלל, נימנע מקשר עין איתם, נציג פוקר פייס (פנים שלא מביעות כלל רגשות), נדבר במשפטים קצרים, לא נתעניין ולא נזרום וגם היציבה שלנו תהיה נוקשה ומעידה בעיקר על הסתגרות. האחרים מולנו שיחוו את ההתנהגות המאוד לא חברותית שלנו, ימלאו את ציפיותינו ויתרחקו מאיתנו ! בעקבות ההתרחקות של האחרים נהיה בטוחים שההנחות הראשוניות שלנו שידחו אותנו ולא יאהבו אותנו נכונות, וניצור את זה שבעתיד הציפיות האלה יהיו עוד יותר ברורות לנו כאשר ניקלע לסיטואציות דומות ולכן ננהג שוב בהתנהגות לא חברותית וחוזר חלילה…

אבל האם באמת היו דוחים אותנו ולא אוהבים אותנו אם היינו פועלים בניגוד מוחלט להנחות הראשוניות שלנו? מה היה קורה לו היינו מצפים דווקא שאחרים יאהבו אותנו? סביר להניח שהיינו מגיעים לאחרים תוך כדי שאנו שומרים על קשר עין מולם, מחייכים ומברכים לשלום, מדגישים שפת גוף פתוחה, מתעניינים בהם וחושפים קצת מעצמנו. דווקא כאשר הציפיות שלנו בקשר אלינו שליליות, עלינו להתאמץ ולהתנהג באופן הפוך לחלוטין מהאינטואיציה או האוטומט שלנו. אולי בכלל לא מדובר בקלישאה כאשר אומרים תחשוב טוב יהיה טוב!