הרומן בין עיוותי החשיבה שלנו לתחושת הדיכאון שאנו חשים
הרומן בין עיוותי החשיבה שלנו לתחושת הדיכאון שאנו חשים
האם חשבתם פעם מה היא מציאות ? האם בכלל יש מציאות אחת אובייקטיבית שכולנו רואים ?
שני אנשים שונים יכולים להיות עדים לאותו אירוע, ולספר אותו אחרת לגמרי. מדוע זה קורה ?
אפילו מבחינה מדעית נוירולוגית, המוח פועל כך שלפני שאנחנו חווים בפועל אירוע מסוים, האירוע הזה חייב קודם לעבור תהליך של קליטת נתונים ועיבוד נתונים.
שימו לב מה זה אומר בעצם, אלה חדשות די מרעישות !
זה אומר שעל מנת שנוכל להרגיש משהו, אנחנו קודם חייבים להבין את האירוע !
וזה לא נדיר שאנשים שונים מבינים את אותם הדברים בדרך אחרת, אז למה נדמה לנו ״שההבנה״ שלנו היא אמת יותר נכונה או אמיתית משל אחרים ?
ועוד משהו … האם אתם יודעים שכאשר המוח מעבד את הנתונים, כמו שהזכרתי קודם, העדיפות הראשונה שלו תמיד תהיה לפרש את הנתונים כך שהם יתאימו ויקבילו לכל החוויות, האמונות והרגשות הקודמים שלנו.
האם העדפה זו לא נשמעת לכם כמו עיוות מסוים ??
אני אנסה להסביר שוב, בתהליך עיבוד המידע המוח שלנו תמיד מנסה לתת הסבר ״חכם״ ו״הגיוני״ לאירוע הספציפי שאנחנו נמצאים בו, אבל הוא עושה זאת על סמך מה שאנחנו כבר מאמינים בו ועל סמך מה שכבר חווינו !
זה כמו לחשוב על משהו שיש לך עליו כבר דעות קדומות ! זה כבר עיוות בפני עצמו !
אז האם הרגשות שלנו לגבי אירועים הם האמת ? לא !!!
הרגשות שלנו הם תוצאה של הפירוש ״ההגיוני״ שהמוח שלנו נותן למציאות, אבל ההיגיון הזה קצת ״מכור״ מראש !
תרומה מאוד גדולה לפרשנות המעוותת והמכורה מראש הם עיוותי החשיבה.
אז מה הם עיוותי החשיבה המרכזיים והשכיחים ביותר ??
- חשיבה רגשית – זה בדיוק מה שכתבתי עד עכשיו. זוהי הנטייה שלנו להתייחס לתחושות ולרגשות שלנו כאמת אובייקטיבית / הגיונית / מוחלטת.
הרגשות שלנו בעצם הופכים להיות בעינינו הוכחה למציאות !
אם אני מרגישה לא שייכת בחברה, אז זה סימן לכך שאני לא אהובה ולא רצויה.
אם אני לחוצה לפני אירוע מסוים, אז זה סימן לכך שאני לא מוכנה / לא יכולה / לא מספיק טובה וראויה לכך.
אם אני מרגישה חוסר תקווה או חוסר אונים, זה סימן לכך שאין מוצא, שאין פתרון לבעיות שלי או שאין אפשרות לעזור לי.
לעיוות הזה, חשיבה רגשית, יש תפקיד חשוב מאוד בהרגשת ייאוש ודיכאון כיוון שאנו בטוחים באופן מהיר ואוטומטי, שהמצב כרגע ובאופן כללי, גרוע בדיוק כמו שאנו מרגישים. ולכן אנחנו אפילו לא חושבים לערער על ההנחות או הפרשנות שגרמו להרגשה שלנו. - העברה לפסים אישיים – אנחנו לוקחים אחריות על דברים שליליים גם כאשר אין שום סיבה לעשות זאת, וזה מוביל אותנו כמעט תמיד לחוש רגשות אשם. ולמה זה חשוב ?
רגשות אשם הם מהסימפטומים הנפוצים ביותר של הרגשת הדיכאון והייאוש !
אם החבר שלי נפרד ממני, אז זה סימן שאני לא מספיק טובה ונכשלתי, כי אם הייתי יותר טובה / אוהבת / יפה / חכמה / מיוחדת, זה לא היה קורה.
אם לא הרגשתי שייכת בשיחה חברתית, זה סימן שאני משעממת / לא מספיק מוערכת / לא מספיק טובה ואהובה, כי אם הייתי יותר מעניינת / אהובה / פופולרית / קולית / אסרטיבית / משפיעה, זה לא היה קורה ! - הסקת מסקנות מוטעות – אנחנו בעצם מסיקים מסקנות מוטעות מאחר ויש לנו מידע חלקי בלבד או מידע מוטעה.
עיוות חשיבה זה כולל בעצם שני עיוותי חשיבה :
קריאת מחשבות – כאילו שלא מספיק לנו להתבלבל מהמחשבות של עצמנו, בקריאת מחשבות, אנחנו מניחים שאנחנו יודעים מה האחר חושב מבלי שהוא שיתף אותנו על כך.
המוח שלנו לא יודע לייצר ״ריק״ אם יש משהו שלא נאמר לנו במפורש, אנחנו משלימים את המידע הזה בעצמנו.
אם מישהו סינן אותנו בהודעות, אנחנו ״יודעים״ להגיד מדוע עשה זאת ומה האחר חשב.
אם מישהי ״מגלגלת״ לי עיניים, אני ״יודעת״ מה היא חושבת עלי ומה היא אומרת לעצמה.
אם החבר שלי נפרד ממני מבלי להגיד סיבה לכך או אפילו אמר סיבה, אני בטוחה שאני ״יודעת״ מה הוא חושב.
אבל בפועל, אנחנו לא יודעים מה אחרים חושבים !
הצורה בה אנשים אחרים מפרשים דברים ומבינים אותם קשורה ישירות לאמונות, לחוויות, ולרגשות שלהם, לא לשלנו !
ניבוי העתיד – אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה בעתיד האומלל שלנו ! אנחנו מאמצים את הניבוי שלנו כעובדה קיימת ללא כל בסיס לכך !
אני הולכת למסיבה בערב ואני יודעת שאהיה בצד, או שאם אשוחח עם מישהו הוא ילך ממני / יקצר את השיחה.
זוהי בעצם נבואה המגשימה את עצמה כיוון שהיא גורמת לזה שכבר מראש נפעל בדרך שתגדיל את הסיכוי שנקבל את התוצאות שחשבנו עליהן.
זהו גם דפוס שמביא אותנו להרגיש חוסר אונים ודיכאון עמוק כיוון ששום דבר טוב לא יקרה, ולכן גם אין טעם לנסות ולשנות ! - העצמה ומזעור – זה כמו זכוכית מגדלת. בצד אחד הכול נראה גדול מהמציאות, ובצד השני הכול באופן קיצוני נראה קטן מהמציאות.
אבל … תמיד נעצים ונגדיל כאשר אנחנו חושבים על חסרונות שלנו, טעויות שעשינו ופחדים שיש לנו. ותמיד גם נקטין ונמזער חוזקות שלנו, חוויות טובות שקרו לנו, והצלחות שחווינו.
ולכן, חוויות שליליות ונורמליות לחלוטין הופכות לקבועות / אימתניות / קשורות לתחושת הנחיתות שלנו. וחוויות טובות עוברות לידנו כאילו היו יוצאות מן הכלל. - פסילת החיובי – זה כאשר אנחנו לוקחים חוויות רגילות / ניטראליות או אפילו חוויות חיוביות ואיכשהו הופכים אותן לחוויות שליליות !
אם מישהו מחמיא לי זה מאינטרס בלבד. אם מישהו מתקרב אלי ורוצה להיות בקרבתי, אז עכשיו הוא יגלה מי אני באמת, וכמובן יברח ממני.
אז כל פעם שקורה לנו משהו רע זה בגלל שאנחנו נחותים / לא מספיק טובים / לא יכולים, ואז נגיד אהה… הנה עוד הוכחה לכך שאנחנו ״סוג ב״.
ואם קורה משהו טוב, אז תמיד נקטין אותו / נפסול אותו ונגיד שזה אינטרס / מזל או שקרה במקרה !
כך נשמר תמיד את השלילי על עצמנו ועל החוויות שלנו. - הכללה מוגזמת – כאשר אנו לוקחים אירוע אחד בודד שקרה לנו, ומסיקים ממנו מה יהיה באירועים דומים בעתיד.
אם יצאתי לפגישה חברתית עם אנשים חדשים ולא הצלחתי ״להתברג״ טוב, אז ככה יהיה בפגישות חברתיות כל חיי !
זוהי תרומה גדולה מאוד לתחושת דיכאון וחוסר אונים, כיוון שאירוע שלילי אחד מכפיל את עצמו עשרות פעמים ברגע אחד !
ההכללה המוגזמת תגרום לנו להסיק שאם אדם אחד דחה אותנו מבחינה חברתית / זוגית, כך יקרה תמיד, וכל חיינו נישאר בודדים / דחויים / אומללים.
זהו הדפוס של תחושת הדיכאון והייאוש. - הכול או כלום – בצורת חשיבה זו, אין לנו גווני ביניים של אפור, כל הדברים בעולם הם או לבן או שחור באופן קיצוני. זה או טוב או רע, או נכון או לא נכון.
אני או אידיוט או גאון, או מוכשר או דפוק, או אהוב או שנוא – זהו דפוס חשיבתי הרסני לחיפוש שלמות מוחלטת, דבר שלא קיים !
אך אנחנו כל הזמן נפחד מחוסר שלמות או טעות ! חשיבה כזאת היא אינה מציאותית והיא מזרזת מאוד תחושת דיכאון, ייאוש ואף חרדה. למה ?
כי קיימים בעולם רק שני תרחישים אפשריים, הטוב ביותר והגרוע ביותר. ואם לא מתקיים התרחיש הטוב יותר, בוודאות מתקיים התרחיש הגרוע ביותר.
איך אפשר להתמודד עם עולם כזה בכלל ? ואיך אפשר לצפות לתרחיש הטוב ביותר בעולם / המושלם המוחלט כאשר אנחנו שקופים כל הזמן לפחדים שלנו, לחולשות שלנו ולפצעים שלנו ? … אז ברוב המקרים, מלכתחילה נבחר בתרחיש הגרוע ביותר או בכלום, מאשר לנסות, לעשות, ולקבל משהו. - פילטר שכלי – זוהי הנטייה שלנו להתמקד בשלילי גם כאשר יש באירוע מאפיינים חיוביים או ניטראליים. זה גורם לכך שנראה את כל האירוע בסופו דל דבר כשלילי.
אם המורה שלנו מחמיאה לנו על התחום החברתי אך מדגישה כי עלינו לעבוד על התחום הלימודי / הציונים, ניתפס רק לביקורת ולהערות השליליות, וכך נהפוך את כל הפגישה עם המורה לאירוע שלילי. - משפטי צריך / אסור – כאשר אנחנו חושבים במונחים של צריך ואסור לגבי עצמנו, ואנחנו לא עומדים בציוויים של עצמנו, נרגיש פגועים יותר, נחוש יותר בושה, רגשות אשם ושנאה עצמית.
כאשר משפטי הצריך והאסור הם כלפי אחרים, בדרך כלל נרגיש תחושת תסכול ואכזבה מאחרים, כאילו הפכנו ברגע ״לבית המשפט העליון״ של החברה, ועכשיו נרגיש כעס, טינה ומירמור כלפי העולם.
אני חייבת לספור קלוריות ביום, היא חייבת להראות לי יותר אהבה, אסור לי לאכול פחמימות בערב, אסור לי להיכשל בבחינה. - הצמדת תווית – זוהי בעצם הצורה הקיצונית ביותר של הכללת יתר.
אז אם תווית היא לגבי עצמנו, מכנים את עצמנו על פי הפעולות והמעשים שלנו.
ואז, אם לא הצלחנו במבחן במתמטיקה אנחנו טיפשים, ואם לא הצלחנו במשחק כדורסל אז נולדנו עם שתי ידיים שמאליות או שאנחנו מפסידנים. אבל …. הכישלונות במעשים שלנו לא מגדירים את המהות האמיתית שלנו !
ואם התווית היא לגבי אחרים, אז נחוש תסכול ועוינות כלפי העולם כולו.
טעויות וכישלונות לא צריכים להתפרש כהוכחה למשהו שלילי וקבוע, לא כלפי עצמנו ולא כלפי אחרים.