איזה התנהגות אנחנו מחזקים אצל הילדים שלנו

אבא נמרוד:" דקלה, אני יורד כעת לרכב, אני יכול להבטיח לך שאם לא תהיי למטה תוך 5 דקות, אני נוסע!"
וכאשר דקלה יורדת חצי שעה לאחר מכן:" תדעי לך! זאת הפעם האחרונה (אולי…אבל אחרי 30 אזהרות קודמות…) שאני מחכה לך, את ממש חסרת אחריות!".
ושלושים דקות נוספות מאוחר יותר, נמרוד מתיישב מולי בבית הקפה (לאחר שאיחר לפגישתנו בעשר דקות..) "רותח" מזעם:" הילדה הזאת שלי, היא מטריפה אותי. היא לא תלמד לעולם לדייק…היא פשוט לא לומדת!".

"לא נכון!" אני אומרת בנחישות ומתבלת בחיוך קל: "הילדה שלך היא תלמידה מצוינת. היא לומדת בדיוק את מה שאתה מלמד אותה. ואתה מלמד אותה לא לדייק!" נמרוד נראה מבולבל וכועס ואני כבר מבינה שנושא האימון היום יהיה לא אחר מאשר "תהליך הלמידה". אני פותחת ומסבירה לנמרוד את מה שהוא כבר מכיר היטב ויודע מחיי היום יום שלו על עצמו וממערכות היחסים שלו עם אחרים.

כל התנהגות או תגובה שלנו בכל עת מחוזקת. לעיתים מדובר בחיזוק חיובימוחשי כגון בונוס או מתנה ולעיתים זה מתבטא במילה טובה, חיוך או חיבוק.

פעמים אחרות מדובר בחיזוק שלילי, המפסיק משהו לא נעים. למשל אמא הקונה לבנה את הממתק שבגללו הוא משתולל בסופרמרקט ועושה לה "בושות".

ולעיתים זה עונש הניתן כדי להקטין את שכיחותה של התנהגות מסוימת. אלה כמה מהכלים שיש בידנו כדי לנסות ולגרום לדברים להתנהל על פי רצוננו.

אנחנו עושים זאת כל היום! כועסים על אנשים שמתנהגים אלינו באופן שאינו ראוי ומקדמים בברכה את אלה שאנחנו שבעי רצון מהם. אנחנו בעצם אומרים להם…"את זה, אנחנו רוצים שתעשו שוב. ואת זה..לא!" אז למה אנחנו שוכחים שזה עובד בדיוק כך בביתנו עם הילדים שלנו?

כאשר אנחנו אומרים לבתנו שאנחנו נמתין לה רק 5 דקות… אבל בפועל ממתינים לה חצי שעה. אנחנו בעצם אומרים לה שהיא יכולה להמשיך לאחר! איזו התנהגות אנחנו מחזקים אצלה? את ההתנהגות שאנחנו כה שונאים ורוצים לשנות אצלה.

והינה סיטואציה נוספת שחוזרת לעיתים קרובות באימונים שלי: הבן המדהים שלנו חוזר הביתה ומצהיר: "אמא דעי לך שאני לא נכנס יותר לשיעורי מתמטיקה. המורה הזאת מתנכלת רק לי. היום היא ממש כעסה עלי סתם.

"ואנחנו, האמהות האוהבות והדואגות רצות מייד לדף הקשר שקיבלנו ביום ההורים, שולפות את מספר הטלפון של המורה ומסבירות לה בנוכחות בננו כמה איננו שבעות רצון מהתנהגותה כלפיו בשיעור. לאחר שלוש דקות של שיחה אנחנו מקבלות הבטחה מהמורה כי היא תלבן את העניינים עם הבן המקסים שלנו.

העניין כמעט נשכח. אבל רק כמעט. שלושה ימים אחרי, באופן מפתיע זה קורה עם המורה לאנגלית, יומיים לאחר מכן – עם המורה לספרות. בערך שבוע וחצי אחרי, נראה כי הבן שלנו כבר מסוכסך עם כל המורים בבית הספר ואנחנו כמעט קורסות תחת עומס הטלפונים למורים והדאגה לבן. אז מה לא בסדר?

פעמים רבות אנחנו נשבים בתוך מעגל קסמים של תגובה וחיזוקה – מבלי לנסות ולהתבונן שוב מחדש. אולי אפילו מהצד. בואו ננסה להתבונן מחדש בסיטואציה הזאת בעזרת הכלים שהזכרתי קודם ולבחון איזו התנהגות של הבן אנחנו מחזקות שוב ושוב? האם בעזרת התגובה הזאת שלנו, לא נתנו לו חיזוק שגרם לו להבין שיש מי שיסדר עבורו את העניינים? שזה בסדר שסף התסכול שלו אל מול "מסגרת" (בית הספר) הוא כה נמוך? שהעולם סובב סביבו ואין צורך כלל להביט על הצד השני?

מאחר וכל התנהגות שלנו מחוזקת באופן זה או אחר, עלינו לשאול את עצמנו תכופות איזו התנהגות אנחנו מחזקים בכל נקודת זמן אצל ילדינו? חשוב לי להבהיר שאינני נכנסת למקום שיפוטי האם ההתנהגות שלנו נכונה/טובה או לא. אני מנסה לשקף מצב בו אנחנו מתנהגים/מגיבים באופן שגורם בדיוק לתוצאה עליה אנחנו מלינים ואנחנו לא מבינים מדוע זה כך. התבוננות נוספת בתגובה שאנחנו מתכננים, אל מול השאלה איזו התנהגות אנחנו נחזק באמצעות תגובה זאת תוכל לתת לנו אפשרות להגיב באופן שיקדם אותנו אל המטרה אליה אנחנו רוצים להגיע.

דוגמא נוספת היא אמא שהביאה את בנה לאימון כי אינו אסרטיבי מספיק וזה "משגע" אותה (הגדרת האם). במהלך האימון התברר שלמרות שבנה כבר בן 14 ובכל פעם שמישהו מקלל אותו או מסמס לו הודעה לא נעימה (ויש הרבה כאלה..), האימא מיד נכנסת לעניינים ומיישרת את ההדורים. מתקשרת לאמא של…לילד האחר… לחברים הנוספים… ותוך כדי העשייה המרובה למען בנה, מתלוננת בפניו כי אינו אסרטיבי ולעולם לא יהיה! ועכשיו, תתבוננו אתם במעגל הקסמים אליו נקלעה האם. האם היא מחזקת אצל בנה התנהגות אסרטיבית באיזה שהוא אופן? כמובן שלא!

יתרה מכך, הורים רבים שאני מכירה במהלך האימון האישי רוצים שילדיהם יהיו כך ולא אחרת. אסרטיביים, נחושים, פעילים,בעלי ביטחון עצמי.. והם מספרים להם בכל עת שהם לא כאלה או שהם צריכים להיות כאלה. זאת טעות!!

"אתה לא מספיק אסרטיבי.." או "אתה צריך להיות יותר אסרטיבי.." – משפטים כגון אלה לעולם לא יביאו אתכם לתוצאה הרצויה. הם מספרים לילד כמה הוא לא. ומה הוא עוד צריך להיות והפער בין המצוי לרצוי הולך וגדל אצלו. זה רק נהיה עבורו יותר מפחיד!

אם תשכילו להביא את ילדכם למצבים בהם הם יגלו אסרטיביות (אפילו בסביבה קרובה ובטוחה ואפילו עם מעט מניפולציה ועזרה) ולאחר מכן תחזקו את ההתנהגות האסרטיבית הזאת בעצם תאמרו להם כמה הם כן (במקום כמה הם לא..)..ואני משוכנעת שתגיעו לתוצאות טובות הרבה יותר. בהצלחה!